ספר שערי אמונה

אגדת היום השמיני

לסיפור זה ניתן לקרוא אגדה, הזיה, השערה או אולי לגדולי האמונה – אמת.

הסיפור חצי נהזה – חצי הומצא ובהחלט מתבסס על המקורות.

וזה להראותכם שאף שאנשים עשויים להאמין שסיפור מעשה הבריאה הוא אגדה, עדיין אפשר למצוא בו משמעויות תאיסטיות ורוחניות.

וכך היה......

האל ברא את העולם בשישה ימים ובששת הימים ההם הוא הספיק גם לברוא את עדן, עולם מקביל לעולם שלנו ובו גן פרא יפהפה אשר לפני היות האדם טופל וגודל על ידי אדי מים קסומים שיצאו מהאדמה ועל ידי נהר המתפצל לארבעה נהרות ומשקה את הגן. אחת ממטרות יצירת האדם כפי שכתוב הוא שיהיה מי שייהנה אך גם יטפל באותו גן. יצור חי שמסוגל לחקלאות.

בתוך הגן בזמן שברא אותו הוא יצר מספר עצי קסם, עצים שיש לפירות שלהם סגולות מיוחדות – עץ הדעת: הנותן תבונה, שכל ובינה לאוכל מפירותיו. ועץ החיים : הנותן חיי נצח או לפחות חיים מאד ארוכים לאוכל מפירותיו.

האל למעשה תכנן שהאדם יאכל בעתיד משני העצים, ראשית מעץ החיים – שכן לא אסר על אכילת פירותיו ושנית מעץ הדעת – שכן האל רצה שיהיה יצור נוסף בעולם שלו יש יכולת הבנה מוסרית של העולם. האל גם רצה שהאדם יאכל מעץ הדעת, אך אסר זאת עליו ביודעו מראש שלא יוכל לעמוד באיסור מכיוון שעדיין חסרה לו היכולת השיפוטית הדורשת תבונה גבוהה והוא יתפתה לתאווה שהפרי מעורר בקלות, אך היה זה כחלק מרצונו של האל וזאת מכיוון שרצה שהאדם יתנסה בחטא ובאסור, כדי שידע מוסר ומהו טוב ורע.

האל עשה כל זאת בשישה ימים של מלאכת יצירה וביום השביעי הניח את האדם בגן עדן, נתן לו הוראות אחרונות ויצא לשבת. אך יום המנוחה שלו הופרע ובעת שהוא מטייל בגן הנפלא אשר יצר ונהנה ממלאכתו, גילה כי האדם חטא. בכעסו כי רב, שכח את אשר תכנן ואת זה אשר הוא עצמו רצה שהאדם יאכל מפירות העצים, מכיוון שאלוהים אהב אותו ודאג לו – כפי שהוכיח כשדאג לו בנושא של בעיית הבדידות. על כן בכעסו הרב והכעס האלוהי ידוע היטב ממקומות אחרים בתנ"ך, שכח את תוכניתו וגירש את האדם מגן העדן אל העולם הרגיל ללא שזה הספיק לאכול את עץ החיים מתוך פחד ויראה ממה שנוצר ומתוצאותיו העתידיות. היום השמיני של הבריאה לא התרחש והאדם לא הספיק לאכול מעץ החיים, לפני שהאל בזעמו ובפחדו סילק מפניו את ההזדמנות הראשונית שהייתה אז.

וכך היה..