ספר שערי אמונה

קורבן

קורבן ביהדות הוא מתנה לכבוד ה', אותה מביא האדם לבית המקדש, ושם היא מונחת על אש המזבח. הבאת הקרבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עבד לה', ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה". המילה "קורבן", מלשון קירבה, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

על פי תפיסת היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר חיובי עם בורא העולם, ורצונו של ה' בקורבן משמעו שה' מרוצה מהתנהגותו של בעל הקרבן. לכן, קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה.

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית וזאת אף שלאחר שנחרב בית המקדש השני, היהדות עברה בעיקר לפולחן של לימוד[וקצת הגות], תפילה וקיום מצוות ודיברות. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

הקורבנות הבאים מן החי נקראים "זבחים", והקורבנות מן הצומח נקראים "מנחות". לקורבנות מן החי קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים ואווזים. הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעתים גם משעורה. כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. הקורבנות הם מבהמות "תמימות", שאין בהן פגם חיצוני, וגם לא נקשר להן פגם מוסרי (למשל גנובות).

על פי ההלכה והנבואה, עבודת הקורבנות אמורה להתחדש בבית המקדש השלישי כפי שהייתה בבית המקדש הראשון והשני. לשנה הבאה או קצת יותר בירושלים הבנויה. [אמן].