ספר שערי אמונה

הייה טוב

ובכן? למה בעצם לנסות להיות טובים יותר אם הרבה פעמים לנהוג באחרים בצורה רעה דווקא עשוי להשתלם?

יש מספר סיבות לכך, בראש ובראשונה זה כדי לפעול ביחד עם האל שהוא אל שאוהב טוב ושאוהב צדק וכנראה על כן גם אוהב שהמאמינים בו טובים ושומע אולי יותר את התפילה שלהם ומסייע להם אם זה אפשרי מבחינת שיקולים גדולים יותר.

אם אתה מאמין באל, באמת מאמין בו, לא היית רוצה לפעול יחד איתו ועם מטרותיו ולא להשניא את עצמך עליו?

ונכון, שיש למשל את האמונה הפרוטסטנטית שאלוהים אוהב את אלה שמצליחים גם אם הם ממש מרושעים, אבל זה נראה פשטני מדי – קודם כל הם שכחו את האמונה בגן עדן ובגיהינום, שלפיה לאחר מותם, האל יראה לאותם אנשים עד כמה הוא כביכול מאד אוהב אותם. שנית, זה שהם מצליחים זה עדיין לא אומר שה' אוהב אותם ושזה מגללו ולא מגלל שהם עשו רעה – דבר שהוא לא אהב. שלישית, כמו שנאמר נסתרות הם דרכי האל ואולי יש סיבה כללית גדולה יותר שמסבירה את הצלחתם, למשל מבחן אמונה שהדתיים כל כך אומרים שהאל אוהב לעשות. מבחן האמונה הוא לאלה שרואים אותם ומקנאים.

עניין נוסף. על פי ישעיהו א' :

"  יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.  יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.  יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.  יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.  {ס}  יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.  יט אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ.  כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם--חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. "

כלומר הפולחן הדתי והמצוות שבין אדם למקום כפי שהם קרויות הם שוליות בעיני אלוהים לעומת המוסר של האדם והמעשים שלו כלפי זולתו. מה שחשוב בעיני האל הוא לא אם אתה מניח תפילין או לא אלא אם אתה אדם נחמד שעוזר לחבריך בעת צרה ונותן צדקה מסיבות של טוב לב מדי פעם ולמעשה אם אתה עושה מעשה רע ואחר כך מתפלל או מניח תפילין וכו' לא רק שאלוהים לא אוהב את זה, זה מכעיס אותו כפי שישעיהו אומר, זה נקרא פיגול בלשון המקרא – קורבן שווא. והעונש, כבחורבן, עשוי לבוא על הכלל ולא על הפרט.

אלה הסיבות הדתיות, כמובן שיש סיבות פילוסופיות, מוסריות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות להיות טוב אבל הספר הזה לא יעסוק בהם.