ספר שערי אמונה

אמונת האדם בעצמו

האם האמונה של האדם בעצמו יכולה להיחשב כדת בפני עצמה?

יש כאן איזשהו כח, אומנם לא כח עליון אבל כח שצריך לדאוג לו, לעבוד אותו ולטפל בו.

הכח הזה תמיד אתך, בכל שעות היממה, בטוב וברע. הגמול על אמונתך בו הוא בעולם הזה וכשטוב לו טוב גם לך.

והאם אדם לא יכול להתפלל לעצמו שיצליח לעבור את הקשיים הנוכחיים בחייו ולהגיע למקום טוב יותר?

האמונה בעצמך תמיד חשובה וככל שאמונתך תתחזק כך הגמול עליה יהיה גדול יותר.

מבחינה דתית, היהדות טוענת שלכל אדם יש נשמה –

אם אתה מסתכל על האמונה באותו אל פנימי – אתה עצמך – מבחינה דתית,

תוכל לראות את זה כאילו פשוט אתה מנסה להתפלל לנשמתך, לאני האמיתי שלך.

זה בהחלט חשיבה מקובלת מבחינת הדתיים והשאלה היחידה, היא התחרות בין האל היחיד לאותם נשמות אנושיות, כמו נשמתם (יש דיבר), כשמכנים אותם במושג 'אלים פנימיים'. (המושג חשוב אחר כך כשנעבור לדבר על תפילות, גם אם הוא לא יהיה רשום במפורש בחלקים האלה), אך אין זה סותר כי אלים אלה אינם באים על פני האלוהים (כפי שמצווה בדיבר) מכיוון שאינם מגיעים לדרגת האלוהות שלו.

מבחינה פסיכולוגית, ידוע שהאדם הוא יותר מאשר התודעה שלו, המחשבות והרגשות שהאדם מודע אליהם.

ידוע שהמח הוא מכלול מורכב בהרבה מאשר אנשים מודעים אליו ואף המדענים עדיין רק התחילו ללמוד את מורכבות "המכונה" המשוכללת ביותר בעולם. המח האנושי.

במושג אל פנימי או נשמה – תחשוב שאתה מתכוון לכל המכלול, לא רק לאני המודע שלך או לאני היומיומי החברתי שלך המכוסה לפעמים במסכות שונות,

אלא לאני האמיתי שלך שמכיל גם את התודעה וגם את המחשבות המודעים אבל גם את כל הרצונות, המחשבות, והרגשות הלא ידועים והחבויים.

חשוב לומר עוד, שעצם האמונה בלא מודע היא אמונה בדבר לא גשמי ובעצם אתה יוצר מושג סובייקטיבי וממקם אותו בתודעה שלך כשאתה בוחר לקרוא לאותו מכלול נשמה או אל פנימי ובכך הוא מקבל ממשות.

בנוסף, אדם יכול להאמין בכוחות נוספים שמעבר לעצמו, אנשים אחרים, כוחות חברתיים, החברה עצמה, העולם. אומנם אין כעיקרון כללים וחוקים מסודרים בנוגע לאיך להאמין, אבל האמונה הזאת קיימת אצל כולם. גם אצל אנשים שחושבים שהעולם מסריח ושונאים את כולם, זאת פשוט הצורה בה הם מקיימים את אמונתם.